דף הבית >> מדיה וארכיון >> 2015/16/17 >> שיח גלריה בבית שטורמן:טוביה ריבנר ומיה גורביץ
 

 

פרשת הדרכים: טוביה ריבנר I מיה גורביץ I אוצר: גיא רז

12.12.2015 I בית שטורמן, עין חרוד 

לתכנית שיח הגלריה לחצ/י

 
"כילד, טיפלתי בסנונית פצועה בבית הסבים (בשטטין). ניסיתי לרפאה בין שתי הזגוגיות של החלון הכפול, שם סידרתי לה קן. כאשר חשבתי שהצלחתי והיא החלימה, פתחתי את החלון ונתתי לה לעוף. לא זמן רב עפה. ירדה על ציבור-קרשים. בא חתול ובלע אותה."
מתוך "חיים ארוכים קצרים", הוצאת קשב, 2006, עמ' 39
טוביה רִיבְּנֶר (Rübner) נולד בברטיסלבה (כיום בירת סלובקיה) בשנת 1924. חוקי הגזע שהנהיג המשטר הפאשיסטי אילצו אותו להפסיק את לימודיו לאחר תשע שנים. בראשית מלחמת העולם השנייה, 1941, עלה לארץ ללא משפחתו עם קבוצת נערים יהודים, במסע דרך הונגריה, רומניה, טורקיה, סוריה ולבנון. הוריו, אחותו וסביו מצד אמו, שנשארו בסלובקיה, נרצחו ב-1942 במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
בבואו לארץ במסגרת עליית הנוער עם 8 מחברי תנועת הנוער הציוני מסלובקיה, נשלחה הקבוצה לקיבוץ מרחביה. ריבנר נלחם במשך זמן קצר במלחמת העצמאות ובסופה התיישב בקיבוץ, שבו הוא גר עד היום. הוא עבד כרועה צאן, בכרם ובפלחה. בשנת 1944 התחתן עם אשתו הראשונה עדה, אם בתו מרים (החיה כיום באיסלנד). ב-1950, בתאונת דרכים קשה, נהרגה עדה וטוביה ניצל בנס. בנסיבות שנוצרו, בחר הקיבוץ להעסיקו כספרן וכמורה לספרות. ב-1953 נשא לאשה את גלילה, פסנתרנית בת עין חרוד, ונולדו להם שני בנים: עידן, החי כיום בנפאל, ומורן, שעקבותיו אבדו באקוודור בשנת 1983.
מתוך כל הכאוס האישי הזה נבע פרץ יצירה רחב היקף. על ציר אחד ידוע ומוכר – השירה – זכה ריבנר בפרסים רבים בארץ ובחו"ל, ובהם פרס ישראל לשירה ב-2008. ריבנר החל לכתוב בגרמנית עוד בנעוריו; בתקופת עליית הנוער התוודע אל לאה גולדברג על פי הצעתו של אברהם שלונסקי, ששהה אז במרחביה, ומאז נקשרו ביניהם קשרי ידידות. בשנת 1950 הודפס שירו הראשון בעברית בעיתון "דבר", ביוזמתה של גולדברג. ספר שיריו הראשון בעברית, "האש והאבן", ראה אור ב-1957. ריבנר היה מעין משורר-חונך של המשורר דן פגיס וכן תרגם את כתבי ש"י עגנון לגרמנית, ואגב כך קשר עמו קשרי ידידות. על הציר השני והמוכר פחות של יצירתו האמנותית של ריבנר, הצילום, נסובה תערוכה זו.
על הצילום 
"עיניים רואות. גם בשירה יש הרבה מראה-עיניים. בצילום אני מצלם מה שרואה אותי. אינני 'מעבד' צילומים. שירים באים מאיזה צירוף מילים, בדרך-כלל בשעת נים-ולא-נים, ואחר-כך אני עובד על הטקסט די הרבה. הצילום על כן ספונטני יותר. והיו לי תקופות ששירה וצילום התחלפו זו בזה."
(מתוך ריאיון עם ריבנר, 4.11.2013)
ריבנר החל לצלם עוד כנער, לצד ניסיונות כתיבת שירה. ב-1947, בחברת עדה, ערך מסע באירופה שלאחר המלחמה. תחילה ביקר בברטיסלבה, שם פגש בליאופולד להולה (אריה פרידמן), שפתח בפניו את דרכי
 
 

השירה והציע לו ללכת ללמוד צילום קולנוע בפראג. משם המשיכו ללונדון, שם השתתף בחוג ערב לצילום מכיוון שרצה שיהיה לו מקצוע אם יבחרו לעזוב את הקיבוץ. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו לארץ, וצילומיו הראשונים מספוריה (ציפורי) הכבושה וממרחביה נעשו כבר ב-1948. דיוקנאות חברי קיבוץ וערבים מספוריה שצילם הושפעו מצילומיו של הלמר לרסקי.
בתערוכה זו בחרתי להתמקד במבחר צילומים שנעשו בעיקר בקיבוצו מרחביה בשנות החמישים. "המטרה הראשונה של צילום בקיבוץ הייתה להרוויח כסף לצילום של עצמי. צילמתי את כל ילדי הקיבוץ ותמורת שני צילומים הרווחתי צילום אחד משלי" (מתוך ריאיון עם ריבנר, 4.11.2013). ב-1952 השתתף ריבנר בהקמת ארגון הצלמים של השומר הצעיר, וב-1958 היה עורך-שותף של ספר הצילומים "מבֹּקר עד בֹּקר", אלבום לשנת העשור למדינה שראה אור בהוצאת ספרית פועלים ואשר בו השתתפו, לצד ריבנר, רבים מצלמי תנועת השומר הצעיר. עם אלה נמנו מורדו אברהמוב, רפי בנשלום, יוסף דרגנר, יואל לוטן ודוד פרלמוטר. בתקופה זו הגיעה לארץ והוצגה במוזיאון תל-אביב התערוכה "משפחת האדם", שהשפיעה על רבים מצלמי התקופה בארץ ובעיקר על צלמי התנועות הקיבוציות. ריבנר צילם במרחביה, ובפרט את חברי מרחביה, אך גם במקומות אחרים בארץ, ובהם חיפה, ירושלים, נתניה, המעברה בעפולה ויישובי חבל התענך בעמק יזרעאל.
לקראת שנת היובל למרחביה ב-1961 הוזמן ריבנר לצלם ולהציג תערוכה מצילומיו. מכאן החל לצלם באינטנסיביות רבה יותר. לקראת האירוע צבר כ-2,000 צילומים, שצולמו ברחבי המשק במצלמות רוליפלקס ואקסקטה. מתוכם, ובעזרת חברו הצלם נתן סופרין, בחר כ-150 צילומים שהיוו מעין "משפחת האדם" של הקיבוץ – מביניהם מוצגים בתערוכה זו צילומים מקוריים המודבקים על דיקטים ברוח התקופה, בהומאז' שניתן לקרוא לו "יובל לתערוכת היובל". לצורך התערוכה ההיא עבד ריבנר שעות רבות בחדר חושך מחניק, שאליו התווסף עשן סיגריות. שאיפה ממושכת של תערובת עשן סיגריות ואדי תמיסות הכימיקלים הביא לאשפוזו בבית החולים עפולה. בטופס השחרור מבית החולים נכתב: "סיבת מחלה לא ידועה". התערוכה הוצגה בהמשך בצרפת ובאיטליה, וזכתה לשבחים מפי הצלם הצרפתי הנודע איזיס (Izis), שהפך לחברו של ריבנר ואף ביקר אותו בארץ. איזיס היה חבר בתנועת "הצילום ההומניסטי" בפריז, שבה היו חברים גם בראסיי וקרטיה-ברסון. בשנים 1966-1963 שהה ריבנר בשווייץ כנציג הסוכנות היהודית, והמשיך לצלם שם, בחזרתו לארץ ובמסעותיו ברחבי העולם.



על התערוכה 
"כל החיים אינם אלא זיכרון. המציאות היא מה שאיננו יודעים."
מתוך "חיים ארוכים קצרים", עמ' 39
בתערוכה זו, הנושאת את שם ספרו החדש של ריבנר, "פרשת הדרכים", מוצג מבחר צילומים מתקופת הצילום הפורייה ביותר של ריבנר בקיבוץ מרחביה בשנות החמישים. לצד המחווה לתערוכת היובל של מרחביה, מוצגות כאן הדפסות חדשות של חלק מאותם צילומים, בתחביר חדש שזיהיתי במעבר על כל סריקות התשלילים של ריבנר. תחביר זה מציג מבט כפול ולעתים משולש על אותו אובייקט צילומי, כלומר, ריבנר

 
 

מרבה לצלם צילומי תקריב של אותו מושא צילום, בכמעין ניסיון לזהות משהו מרובד יותר מאשר בצילום שהיה נהוג אצל מרבית צלמי הקיבוצים בעת ההיא. ועל זה אוסיף ציטוט מדבריו של ריבנר עצמו – "כשאתה חי במקום קטן, בין שתרצה ובין שלא תרצה, אתה הופך לאדם של דברים קרובים, של מרחקים קצרים, של בריות שאתה מכיר את כולן..." (מתוך "חיים ארוכים קצרים", עמ' 23). כלומר, צילומי התקריב הם גם תוצאה של אינטימיות גדולה בין הצלם למצולמיו, אינטימיות שהייתה קיימת בקיבוץ של פעם ונמוגה לה עם השנים. וריבנר מוסיף "אינני אדם העשוי מחומר של קיבוץ... 'הזרות' היא המוזה שלי" (מתוך "חיים ארוכים קצרים", עמ' 54). לצד האינטימיות וההומניות השורות בצילומיו, מודע ריבנר לריחוק ולזרות, וניתן לראות כי רבים מהצילומים נעשו מתוך ריחוק ועסקו בפורמליזם ובאסתטיקה צילומית נטו – או שמא נאמר, בפרגמנטים של שירה צילומית.
בתווך מוצג בתערוכה זו מקבץ של 6 שירים שכתב ריבנר לאורך השנים על צילומים ספציפיים, וזאת בשתי גרסאות. האחת בצורה המודפסת והמנוקדת, כיאה למשורר ולשירה עברית, והאחרת – באמצעות סרט וידיאו שבו מצולם ריבנר מקריא את אותם שירים, כך שהסאונד של התערוכה הוא קולו של ריבנר. ששת השירים עוסקים בכמה מקורות השראה, שהמרכזי שבהם הוא זיכרון המשפחה שנספתה בשואה: "סבתא", "רבסבתא", "אבי הצטלם" ו"תצלום שחור-לבן, קיץ 1939". שירים אלה קשורים בצילומים מתוך שרידי אלבום המשפחה באירופה. "תצלום מעט מטושטש" נכתב על התצלום האחרון של הבן מורן לפני שנעלם באקוודור, ו"תצלום" עוסק בזיכרון חייל שנהרג בקרב דרך תצלום שלו שהודפס בעיתון. הקורא את שיריו אלה של ריבנר יכול – כמו טונר במדפסת דיו, שורה אחרי שורה, פס אחרי פס – לברוא לו את הצילום המקורי שממנו הורכב השיר. בסוף ספרו "חיים ארוכים קצרים" כותב ריבנר "המוות נוכח ברבים משיריי" (עמ' 151). בפרפראזה על דברים אלה ניתן לומר כי החיים נוכחים ברבים מצילומיו של ריבנר. ועוד אומר, כי בפרשות הדרכים המצטלבות שבהן עוסקת התערוכה חולפים כתיבת זיכרון השואה ולצדה צילום זיכרון הקיבוץ.
"אין משהו יוצא דופן בתצלומים של משורר, מפני שביסודו של דבר כל תצלום שיש לו התכוונות אמנותית הוא 'תצלום של משורר'. אפשר לדבר על תצלומים רבים כמטאפורות, דימויים וסמלים חזותיים. אולי בתצלומים של ריבנר, משורר שהוא גם צלם מעולה, זה ניכר באופן מיוחד."
(דרור בורשטיין, עיתון "הארץ", 2007)
לתערוכה המקורית של ריבנר שהוצגה בתחילת השנה, בגלריה בבית הספר לאמנות מנשר בתל אביב, החלטתי להוסיף מימד נוסף ועכשווי בעזרת עבודותיה של האמנית מיה גורביץ מתוך הסדרה "אבולוציה של שיר". סדרת העבודות מבוססת על שירו של ריבנר "טשטש עקבותיך" (מתוך "ואל מקומו שואף", ספרית פועלים, 1990 עמ' 221) ואצרה השנה יעל רביד, לאתר האמנות "ערב רב". רביד כתבה כך: "השיר משמש נקודת מוצא לדיון בשאלת האבולוציה של יצירת אמנות, ביצירה ובתיקון שלה, כמו גם בשאלות על השפעת הזמן ופוטנציאל ההשתנות של פעולה הנרשמת בחומר."
 
 
 
מכאן שהעבודות של גורביץ עוסקות בגריעתו של היש השירי עד כדי אין צילומי. עבודות אלו שהופיעו במקור באופן מקוון (ושטוח) שבות בתערוכה זו אל הדו-ממדי ואל הופעה בחלל תצוגת אמנות ומעצבות לעצמן מעמד חדש. כלשכן כשמושאי העבודות – טוביה ריבנר ושיריו –  מוצגים באותו מרחב פיזי ומנטלי, אלמנט המטעין את יצירות שני האמנים במימדים נוספים ועכשוויים. עבודה נוספת של גורביץ עוסקת דווקא בחיבור ובהרכבת הדימוי. גורביץ צילמה ב"מבט על" את סלון משפחת ריבנר בשעת אירוח קרובי משפחה ובו נראים ספלי הקפה וספרי שיריו בתצרף דיגיטלי. מבט ייחודי זה של גורביץ מאפשר להתבונן במרחב חייו ויצירתו של ריבנר ומציע לצופים לחלץ גם משם פרגמנטים מתוך שיריו.    
כאחד ששפתו היא צילומית זה כ-25 שנה, התחלתי אני את דרכי האמנותית דווקא בהוצאת ספר שירה ("קטפת", הוצאת עקד, 1991). ניסיתי לנסח לעצמי את הקשר בין שירה לצילום. ולאלה השואלים על כך, אני מציע את התיזה הזאת: מבחינתי כל צילום הוא אות, חיבורם של שני צילומים לפחות הוא מילה, וחיבורם של כל צירופי הצילומים בתערוכה הוא שיר. זוהי דרכי לתאר את הצילום כשפה. כך אני מציע להתייחס גם לתערוכה זו של ריבנר וגורביץ. צרו לכם צירוף כלשהו ממבחר הצילומים המוצגים בתערוכה והרכיבו לכם שיר חדש.
תודות: ראשית לכול, לטוביה ריבנר ולאשתו גלילה ששיתפו פעולה וסייעו בהתקנת התערוכה. תודה גם לעודד ידעיה, מנהל בית הספר "מנשר", שיזם את התערוכה; לרפי וייכרט מהוצאת קשב לשירה; לשלומית עוזיאל, שהגיהה טקסט זה; לצביה רייל מארכיון קיבוץ מרחביה, שהשאיל את צילומי התערוכה המוקדמים; לשלומי חיון מסטודיו "האנה בי", שצילם וערך את קטע הווידיאו לתערוכה; לנדב מן מסטודיו "ביתמונה", שסרק את תשלילי טוביה ריבנר; לעידו ערן, שטיפל בסריקות והדפיס את הצילומים החדשים; לצוות בית שטורמן שסייע בהתקנת תערוכה זו, למעצב הגרפי, משה מירסקי ואחרונה חביבה – למיה גורביץ שהצטרפה לתערוכה הנוכחית.
 
והסנונית שבלע החתול – כל אחד יכול לדמיין את מבטו של הילד קורט רִיבְּנֶר באותו מעמד.
 
גיא רז, אוצר התערוכה

לתכנית שיח הגלריה לחצ/י

 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

 
אינסטאגרם הגלבוע לצפיה בסרטוני וקליפים  מ.א.הגלבוע לחצ/י לפייסבוק הגלבוע  שלנו לחצ/י
     


 


יומן ארועים
ליומן הארועים מסך מלא לחצ/י
 
 
הרשמה לניוזלטר הגלבוע
 
גופי סמך מועצה


 
   
תאגיד קולחי הגלבוע מרכז "דורות בגלבוע החברה הכלכלית גלבוע
   
מרכז צעירים בגלבוע
 
כל הזכויות שמורות למועצה אזורית הגלבוע 2006 ©  - כתובת למשלוח מכתבים: ד.נ גלבוע מיקוד  1894400    הבהרה משפטית      תנאי שימוש באתר   
לייבסיטי - בניית אתרים