שורניק משה

בן יעקב ואטקה. נולד ביום כ"ח באדר תש"י (17.3.1950) במושב רמת צבי בגליל התחתון, להוריו מניצולי השואה. הוא למד בתחילה בבית הספר היסודי במושב ואחרי כן בעין חרוד, הקיבוץ הסמוך, שם סיים את לימודיו היסודיים. הוא המשיך ולמד שלוש שנים בבית הספר התיכון המקצועי "אורט" בעפולה במגמת החשמל ואחרי כן המשיך כשנה ומחצה בבית הספר הטכני של חיל האויר, ושם הוסמך כטכנאי אלקטרוניקה תעופתי. בכל מוסד שלמד התבלט משה בסגולותיו וכל מחנכיו וחבריו אהבו אותו. בבית לא היה משה צריך לשקוע בהכנת שיעורים, כי היה קולט את חומר הלימודים בקלות. בשובו מבית הספר היה מניח את תיק ספריו ומחפש עבודה במשק. הוא היה בעל כוח עבודה עצום. הוא נהג לשתול דשא ליד הבית ולהביא שתילי עצים מתל אביב, אהב להחזיק בהגה ולנהוג בטרקטור בשעת זריעת תירס וסלק. משה היה עצמאי ובעל שאיפות ייחודיות. הוא כתב שירים ובילדותו רצה להיות שחקן, כי אהב את הבמה ואת המשחק. אך הוריו השפיעו עליו ללמוד אלקטרוניקה, ובסופו של דבר, כאשר הגיע לבית הספר הטכני, אהב את המקצוע. בזמן מלחמת ששת הימים, מספר עליו חבר המושב, חיפש נער שיעזור לו באיסוף התבואה מן השדה - ולבסוף מצא את משה שעבד מתוך עליזות ושום דבר לא נראה בעיניו מסובך. עצם היותו צעיר מגיל הגיוס ציער אותו וכיון שלא יכול לשרת בצבא, הוציא את מרצו בעבודה. אותו זמן הורגש המחסור בכוח אדם במחסן ההספקה בכפר ומשה עסק גם בחלוקתה לחברים. שנה לפני כן עבד במוסך של כלי חקלאות. בעבודה היה מצב רוחו מצוין תמיד והוא עבד מתוך שמחה. לא הייתה מסיבת נוער שלא השתתף בה ולא היה כמוהו בארגון מסיבות, לכן היה הוא תמיד מרכז המסיבה. הוא ידע לקשור קשרים עם בני אדם, מבוגרים וצעירים, מתוך אהבת הבריות. תמיד היה נכון לעזור לכל אדם ואפילו נאלץ להקריב מזמנו ומנוחיותו לשם כך. הוא היה מקובל מאוד על הנוער בני גילו ולגבי הצעירים ממנו בלט בבטחונו העצמי והיה להם מנהיג, אך לגבי בני גילו היה עצור יותר ואפילו ביישן. תמיד ידע להפיח רוח חיים בין הצעירים מ"בני ברית", יוצאי ארצות הברית שהתארחו במושב. ערב-ערב היה עורך הצגה ומשעשע את כל המסובים - ובייחוד את הצעירים. הוא רכש את גם ידידותם של שכנים ערבים, שבגלל קשריהם אתו היו באים למשק לעזור בו, אפילו בלי תשלום.

משה גויס לצה"ל במחצית מאי 1969 והתנדב לשרת בחיל האויר. בחיל נפתחה לפניו האפשרות לנצל את הידע שרכש בלימודיו. כאן הוכיח שוב את מסירותו לעבודה ואת בקיאותו במלאכתו. הוא היה מוכן תמיד להיות ראשון וליטול על עצמו, ללא היסוס, כל תפקיד ולבצעו כמיטב יכולתו. גם במצבים הקשים ביותר שמר על קור רוח ושלוות נפש וידע לעודד את חבריו. בחופשותיו הקצרות מן הצבא המעיט לדבר על המתרחש בבסיס ולא התפאר ב"מעשי גבורה". הוא התעניין בכל המתרחש במשק, רץ לראות כל דבר חדש ושאל לשלום כל מיודעיו. ביום כ"ב באדר א' תש"ל (28.2.1970), מצא את מותו בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ברמת צבי.