פרסומת

דלג לתוכן העמוד
יוסף (יוסי) אבוטבול
סמל ראשון 

יוסף (יוסי) אבוטבול

בן יפה וניסים
נפל ביום י"ח באב תשס"ו (12/08/2006)
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי עפולה
יישוב מגורים: גן נר
צל"ש אלוף פיקוד

סיפור חייו

בן יפה וניסים. נולד ביום כ"ג באב תשמ"ו (27.8.1986) בבית החולים "העמק" בעפולה. בן בכור במשפחה בת שבעה ילדים. הבן השמיני במשפחה נולד לאחר מותו.

יוסי נולד וגדל בבית שאן. כבן למשפחה דתית-חרדית, למד מגיל שלוש ב"חדר", אחר כך בגן ילדים דתי ובבית ספר דתי. החל מכיתה ו' למד במשך ארבע שנים בישיבה ביישוב רכסים, הרבנים שלימדו אותו אמרו שנועד לגדולות, והוא זכה בפרס על הצטיינותו. בהיותו בן חמש-עשרה העתיקו הוריו את מגוריהם ליישוב גן נר. יוסי סיים את לימודי התיכון בישיבת "אור חדש" בכפר חסידים ועבר להמשך לימודים בישיבת "שארית יעקב" שבשכונת בית וגן בירושלים.

"נער מוכשר ונבון, מופנם ומלא כרימון," אמר עליו דני עטר, ראש המועצה האזורית מעלה גלבוע וידיד המשפחה.

יפה אמו של יוסי מספרת: "ראיתי בו משהו מיוחד, הוא היה המלאך שלי. יש לי שבעה ילדים, אבל הוא היה אהוב נפשי. ילד טוב, שקט, עניו, שתמיד דאג, אהב ועזר לנו ההורים ולאחיו". כמי שמצוות כיבוד הורים הייתה עבורו ערך עליון, המשפטים כגון "אמא, מה חסר? מה את צריכה?" היו שגורים בפיו. "בשבת האחרונה עמד והדיח כלים, נדיב וטוב לב," סיפרה האם. בני המשפחה מתארים אותו כ"אבא קטן" לאחיו.

ביישנות וצניעות אפיינו אותו. רות חייט דודתו מספרת עליו: "ילד עם הרבה מאוד ערכים, צדיק גדול היה. המון ענווה ופשטות, הסתפק במה שיש. לא דרש ולא ביקש, ומה שנתנו היה בסדר. עניין אותו לתת ולתת ולא ציפה לתמורה."

לקראת גיל שמונה-עשרה התלבט יוסי אם להתגייס לצה"ל או להמשיך בלימודים תורניים כתלמיד ישיבה. תחילה לא רצה להתגייס וביקש פטור מהרב, גם הוריו העדיפו שלא יתגייס. אולם לאחר מספר דחיות, שינה יוסי את דעתו. בסופו של דבר הושפע מדבריו של בן דודו גלעד ששירת בחטיבת "גולני" וסיפר לו על הערך הרב שבשירות. יוסי בחר להתגייס אף הוא ל"גולני". "לא רצינו למנוע ממנו, לא לחצנו עליו," מספרים ההורים, "להפך, בירכנו אותו שיצליח."

מרגע גיוסו ב-20 במרס 2005 היה יוסי מרוצה מהשירות הצבאי כלוחם, ונקשר מאוד לחבריו הטובים בגדוד 51. העובדה שחבש כיפה שחורה וששמר על ערכי הדת שעליהם גדל, לא מנעה ממנו להתמסר לצה"ל בכל רמ"ח איבריו ולא גרעה מרצונו לשרת למען המולדת. בשנתיים שבהן שירת בצבא רצה רק לתרום למדינה, מפני שהאמין שזה מה שעליו לעשות. לאחר שסיים את מסלול האימונים נכנס יוסי ללבנון והוריו דאגו לו מאוד. סיפר דודו, סגן-אלוף במילואים יוסי בן מוחה: "יוסי עבר קורס מ"כים ואפילו קיבל תעודת הצטיינות על תפקודו כלוחם."

במהלך השבוע השני של הקרבות במלחמת לבנון השנייה, נפצע יוסי בקרב בבינת ג'בל, שם נהרגו לנגד עיניו שמונה חיילים: הקצין שלו וחבריו הטובים.

חיילי הגדוד נכנסו ללבנון ביום ראשון, 23 ביולי 2006, והתמקמו בבתים בפאתי העיירה בינת ג'בל. כעבור יומיים שבהם ביצעו הלוחמים פעילות מבצעית  באזור, החל הגדוד לנוע לתוך העיירה בשעות הלילה. לפנות בוקר הגיעו לתוככי העיירה והתמקמו בבתים. הקרב העיקש ערך כשש שעות, פנים מול פנים ותחת אש כבדה מכל הכיוונים, ובסופו הצליחו לוחמי גדוד 51 של גולני לגבור על חיילי החיזבאללה, להרוג יותר מארבעים מהם ולהשמיד מספר משגרי קטיושות ששימשו לירי על ישובי הצפון. קרב זה היה בין הקרבות המרכזיים של מלחמת לבנון השנייה, הקשה וההירואי ביותר. גדוד 51 זכה בציון לשבח גדודי, ושבעה-עשר מחיילי הגדוד זכו לעיטורים שונים, בהם גם עיטור העוז והגבורה על הפגנות אומץ ואחווה בקרב.

ביום חמישי התקשר יוסי ואמר לאמו: "אני פצוע בבית החולים זיו בצפת". אמו חשבה שנפצע באימונים, כיוון שלא ידעה שהוא נכנס ללבנון. סיפרה יפה: "בתקופת המלחמה, כששאלתי היכן אתה נמצא ענה: 'ברגבים'." בבית החולים סיפר יוסי להוריו על התופת שאליה נקלע בלבנון. הפלוגה שלו, רובאית ג', ספגה רימון שהשליך מחבל חיזבאללה. הסמג"ד רב-סרן רועי קליין הספיק לצעוק לחיילים להתרחק ויוסי קפץ הצדה. אז זינק מפקדו על הרימון ונהרג. יוסי נפצע קל מרסיסים ברגליים, בכתף ובראש. הוא נותר בשטח, פצוע, כשהוא ממשיך לסייע לחבריו, הפצועים אף הם, לשמור על גופות חבריהם. מאוחר יותר צעד שישה קילומטרים כשרגלו פצועה ובכל זאת עזר לסחוב את האלונקות עד הגבול, משם פונה כעבור יומיים לטיפול רפואי בבית החולים. אחד המפקדים בשטח סיפר לניסים אביו: "אחרי שעזר לסחוב את האלונקות, הוא פספס את המסוק ונותר עוד יומיים בשטח, אבל לא התלונן ולא בכה. חייל אמיתי כזה, לא ראיתי." והאב אמר: "כנראה שזו הייתה השליחות שלו בעולם."

הרופאים המליצו שיישאר בבית החולים עד שיחלים, אבל יוסי התנגד. הוא דרש לחזור הביתה, לא הועילו בקשות הרופאים וגם לא ניסיונות השכנוע של אנשי ר"ם 2 (יחידת קישור רפואי) שחייבו אותו להישאר במעקב. יוסי התעקש להשתחרר, חתם על המסמכים והגיע הביתה עם רגל נפוחה.

גופו כאב, הוא סבל מצלצולים באוזניים וממועקה נפשית – המראות שראה בקרב כשחבריו נפצעו ונהרגו, והתנאים הקשים של הלחימה, הותירו בו רושם קשה מאוד. יוסי קיבל שבעה ימי מנוחה, ובהם עוד הספיק לברך את ברכת הגומל בבית הכנסת ביישובו, להשתתף בלוויית אחד מחבריו לפלוגה ולבקר את החברים שהיו מאושפזים בבית החולים. מיד בסיומם של שבעת הימים – למרות תחנוני הוריו ואחיו – חזר יוסי ללבנון, למשימת ההגנה על המולדת. תחושת המחויבות לשוב ליחידה ולהצטרף לחבריו ליחידה הלוחמים בחזית לא הניחה לו, וגברה על הפחד ועל הצלקות הפיזיות והנפשיות.

למחרת שובו לצבא התקשר יוסי להוריו וסיפר שהיחידה שלו יצאה להתרעננות בגנוסר. זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה, אך ההורים לא דאגו, הם ידעו שהוא מתקשר כשמתאפשר לו: "היינו בטוחים שהוא באימונים ולא רצינו להפריע לו," מספרת האם. למחרת אותה שיחה חזר אל הקרבות בלבנון. המפקדים חששו לשלומו ונתנו לו משימות שמירה, עד שיחזור לעצמו. אבל הוא לא הסכים לקבל על עצמו שמירות ותו לא ודרש לחזור ללחימה לצד חבריו, בקו הלחימה הראשון.

כעבור חמישה ימים, ובתוך שישים השעות האחרונות של המלחמה, נהרג יוסי עם חברו ליחידה רב"ט תאמר (תומר) עאמר בתאונה מבצעית כאשר טנק צה"לי דרס את שניהם בטעות, בכפר חדת'ה שבגזרה המרכזית בדרום לבנון. היה זה בשבת בשעה 5:30 בבוקר, כאשר הלוחמים שכבו בתעלה. לצדו של יוסי נותרו התפילין שהקפיד להניח מדי יום.

עם היוודע הבשורה, במהלך השבת, זעקה יפה זעקת שבר ונפלה על המדרגות המובילות לקומה השנייה של הבית באופן שסיכן את העובר שברחמה. מיד פשטה הידיעה ביישוב הקהילתי גן נר שלמרגלות הגלבוע והבית התמלא בשכנים ובחברים. אבל כבד ירד על היישוב ששכל לראשונה את אחד מבניו כחלל צה"ל. המשפחה העדיפה שלא להתקשר לבני המשפחה עד צאת השבת.

סמל יוסי אבוטבול היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים חמישה ימים לאחר שנפל בקרב בדרום לבנון בי"ח באב תשס"ו (12.8.2006). הוא נטמן למחרת, בבית העלמין הצבאי בעפולה, על רקע האזעקות הרבות שנשמעו באותה שעה. אך למרות נפילות הפגזים באזור, מאות ליווהו בדרכו האחרונה. הותיר הורים ושישה אחים ואחיות: אסתר-הודיה, אשר, מעיין, אוריה, יונתן ותמר.

לאחר מותו הועלה יוסי אבוטבול לדרגת סמ"ר וקיבל צל"ש מפקד פיקוד צפון (גדוד 51).

בימי השבעה המה הבית מחברים ורבנים מהישיבה. להוריו נודע שבשבתות שבהן נשאר יוסי בצבא הוא היה עורך סעודות שבת, משוחח עם חבריו על יהדות ומנסה לקרבם אליה. גם בבית היה מציע חידושים משלו ודברי תורה על פרשת השבוע. "החיילים החילוניים אהבו לסעוד עימו סעודת שבת ותמיד היו מבקשים ממנו 'תעשה לנו קידוש'," סיפרו חבריו.

"יוסי נולד באב ומת באב. בתשעה באב הוא היה בבית... בא להיפרד, ולא ידענו!" אמר בכאב ניסים אביו.

בני משפחה וחברים של יוסי ספדו לו: "בחור תמיר ונאה. בחור איכותי, צנוע, אצילי, שקט ונעים הליכות, מסור להוריו ונערץ על אחיו ואחיותיו הקטנים. מותו הוא אבדה גדולה למשפחתו ולחבריו."

בתום ימי השבעה השתתפו עשרות משפחות בסמינר יהדות מיוחד לזכרו של יוסי. יפה וניסים הם בוגרי סמינר "ערכים", ואילו יוסי היה תלמידו החביב של ר' יוסף פוגל המנהל את פעילות הקירוב של "ערכים" ביישובי הצפון. הרב פוגל דיבר על יוסי ברגש רב: "תמיד היה לי תענוג לשוחח איתו. הוא היה מיושב בדעתו, חושב ומעמיק בגמרא ובמחשבת מוסר ואמונה. הוא היה מאוד חברותי ואהוד על סביבתו".

האח משה נולד כחודשיים לאחר נפילתו של יוסי. "יוסי לא ידע שאמו בהיריון. זו הייתה אמורה להיות הפתעה בשבילו – אח צעיר," כך סיפר האב ניסים ותיאר את השמחה המהולה בעצב. בעת הדרשה בטקס ברית המילה, הזכיר הרב פוגל את דברי הזוהר שלפיהם, כקרוב משפחה ממדרגה ראשונה – נמצאת נשמתו של יוסי במקום. "עלינו להתחזק לעילוי נשמתו", אמר והציע להשתתף בשיעורי התורה ובתפילות, ובמיוחד להתחזק בברכת "אשר יצר" המהווה סגולה גדולה.

מקום מנוחתו

יוסף (יוסי) אבוטבול
בן בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי עפולה
חלקה: 4
שורה: 4
קבר: 3